בית בקיבוץ אושה

על בית החצר

הפרטת המגרשים בקיבוצים משנה את הנוף הבנוי הכפרי באופן ששימור הפרטיות הופך להיות אתגר ראשי בתכנון בתי קרקע. תפקיד התכנון לאזן בין החזות החיצונית שתורמת לניראות של שבילי הקיבוץ ובין הפרטיות הנדרשת לחיי המשפחה כך שייווצר חלל נעים שישרת את המשתמשים בו לשנים ארוכות.
המגרש בקיבוץ אושה הנו מגרש ארוך וצר בקצה של המבנה הטורי המקורי. במגרשים מסוג זה הקונפליקט בין הצורך בפרטיות לצורך באור טבעי, נוף קרוב ואויר מקבל משנה חשיבות.
המשפחה בקשה להקים את ביתה כך שהבית יהיה מואר ופתוח החוצה כל שעות היום ובו בזמן פרטי כלפי שבילי הקיבוץ המקיפים שלוש מחזיתותיו. טיפוס הבינוי שנבחר הנו בית החצר המסורתי שבלבו חצר פנימית המכניסה אור טבעי ואוויר. החצר מהווה חוץ נסתר ופרטי, לילדים הקטנים המשחקים כשהבית מחבק אותם. המטבח, הסלון וחללי המגורים רצופים לחצר ונהנים מנוף קרוב פסטורלי שמתפתח ומשתנה עם תנועת קרני השמש הנופלות על המדרגות העולות לגג הפעיל, סוכת הגפנים ועץ הלימון שיגדל ויגבה בשנים הבאות.